ליאת ישי, עורכת ראשית של מגזין האספנות SHE" – בו שירה, אמנות וידע נפגשים.
'SHE' הינו כתב עת בהפקה מיוחדת ובו אוסף צילומים נדיר של צלמים בינלאומיים, טקסטים, שירים ומאמרים בנושא "אישה", שנכתבו ע"י אנשי רוח מהארץ ומחו"ל.
ליאת ישי חולקת כאן את אחד הטקסטים הנוגעים מהמגזין, פרי עטה של היוצרת שיר ביליה.
"אני מסתכלת על עצמי בדיעבד, שפה, בדידות, רישום לאוניברסיטה, משמעות, ריבים התמקדות. לילד שלי משתנה הקול, הוא לא חופשי, רק כשהוא צורח הוא חופשי. הילדה שלי מדויקת, כל מה שהיא תרצה בחיים היא תשיג. היא מסתכלת על העולם מגבוה והבלונדינית שלי סובלת עכשיו, היא לא אוהבת את הילדים האמריקאים ולא משחקים של אבא ואמא.
הקטנה, כולה מקסימה, היא נולדה עם גומות חן ואני , ימים על גבי ימים לבד, הטלפון שלי מצלצל אולי פעמיים ביום ואחד מהם זה לבטח האלון, אני מורידה את החבורה בבית הספר, הולכת לים, לרוץ כדי לשמוע באזני את נשימתי. לאחר מכן מתיישבת על פיסת דשא אשר משקיפה אל האוקיינוס השקט. מתיישבת, נושמת ואומרת תודה על הכל.אז למה אני לא שמחה? למה אני רוצה לבכות הזמן?אתמול היה שוק האיכרים, יש לי איכרים לדבר איתם על היבול שלהם, יש לי צבעים בעיניים, יש שמש בשמיים, יש איש שמן מאוד מנגן בגיטרה חשמלית.אז למה אני רוצה לבכות כל הזמן?
הפקדתי אתמול הרבה צ'קים, של האלון ושלי עבדנו שנינו החודש עם עולם הזוהר. אני על הקלפי של בריטני ספירס האומללה והוא היה פרופסור מומחה לחרקים בסדרת טלביזיה אמריקאית, הוא לא מתויג כערבי. אני קונה מהדוכן הראשון בשוק האיכרים 12 קילו תפוזים ולא אכפת לי. בראש אני חושבת שאצטרך לסחוב את כל זה לאוטו, אבל אני רואה את התפוזים בבית והם בצבע כתום ונראים טעימים. אנחנו שש נפשות וזה מסתדר לנו טוב.
ואני שואלת את בעל הדוכן "איפה הפרדס שלך?", הוא עונה בריברסייד, ולי אין מושג איפה זה, רק הבנתי שאני בוחרת את מוצריי דרך המוכרים – למי שיש פרצוף מחבק או מי שיכול להיות לי לאב או לאם לשנייה – אני קונה אצלו ובדרך כלל זה גם עובד, להם יש את המוצרים הטובים ביותר.
מתהלכת לה ברחוב בחורה אינטליגנטית ומאירה וסוחבת על כתפה 12 קילו תפוזים, ובצד השני של איזון הידיים, ערימות של שקיות מלאות בבטטות, כרוב סיני, תותים, תפוחים , שום ,עגבניות ועוד ירקות המכבידים על משקלי, ואני צועדת צעד אחר צעד מקושטת בחבילות לכיוון האוטו. קשה לי, אני רוצה לעצור, להוריד את 12 קילו התפוזים מכתפי, ליבי לוחש: "תמשיכי, תמשיכי, תתקרבי אל היעד גם אם קשה". אז למה אני רוצה לבכות כל הזמן?
היד השמאלית זו עם השקיות השונות מבקשת עצירה, מאני מורידה את המשקל ויושבת שתי דקות על מדרגות שמצאתי בדיוק לידי, ומגלה פתאום – את לבד, כל היום את פוגשת את עצמך ועצמך צמא, ועצמך מלא, ועצמך יפה, ועצמך כועס על עצמו, ועצך אוהב את עצמו לפרקים.
אז עכשיו אני בוכה.
כאילו אני ערוץ פתוח של לב ורגשות, וישר חושבת על הילדים שלי ואהבה ממלאת לי את הנשמה. פתאום אין לי אוויר מרוב רגש ואני בקפה זר בסנטה מוניקה, משמאלי יושב איש עם דפים ומחשב מולו, חושבת לעצמי שהייתי רוצה להיות חברה שלו כי ברור לי שהוא השראה. אני בטוחה שהוא כבר קיבל כמה תארים בחייו, אבל הפנים שלו טובות ויודעות ואני רק יושבת לידו. לימי יושבת אישה שחורה עם שיער קצר, היא גם מול מחשב, אבל אין לי עניין בה. וככה אני באמצע, ליד שולחן עגול, בוהה עם דמעות, מנגבת את עיני בממחטות קשות שמציע בית הקפה, לוקחת הפסקה, מסתכלת על האיש והוא מלא קמטים ומרוכז בטקסט, הוא בערך בן 65 כמו אבא שלי, אבל נראה לגמרי אחרת, הוא אקדמאי, בנאדם של מילים.
ולי יש את האלון והוא השראה בעצמו, עכשיו הוא לא לידי, וזה טוב. זה בסדר.
רוצה להפסיק לבכות ולא יכולה. למה זולגות הדמעות מעצמן? הלב שלי מוצף. הוא זקוק, הוא רווי, הוא מפוזר, הוא מנותק, הוא מחובר. כמה יפה הידיעה שהכל משתנה עכשיו, אני מרגישה ככה, ומי יודע איך ארגיש מחר. והאלון אומר "את צריכה לקבל", הוא כבר יודע שככה נראים החיים של אשה לפני מחזור".
ליאת ישי נותנת מרחב מיוחד ליוצרים, כותבים, אנשי רוח ואמנות לחלוק עם הקוראים הרהורים בנושאים מגוונים. בין היתר התמקדה ליאת בנושא תפיסת דמות האשה מזוויות ראיה שונות, וכאן מביאה זווית אינטימית ומיוחדת.
שיר ביליה אישה יצירתית ויוצאת דופן, אמנית באמנות יומיומיסטית, מביאה אל שולחן האוכל את ההזדמנויות לבנות את הדור החדש שלנו ולעתיד בהיר ואיכותי יותר. בנוסף לכתיבתה הנפלאה מעבירה שיר בביקוריה בארץ מפגשים להורים וילדים "הורות רוחנית דרך שולחן האוכל", במתחם בית הראשונים ביתן אהרון.
המפגשים הם לגברים ונשים, עולם הרוח ועולם החומר נפגשים, שיר נוגעת במספר תחומים : הורות כנתינה, תקשורת בריאה, יצירתיות ואהבה עצמית, ביטחון והתמכרויות, ויטמינים ומינרלים לתפקוד חיוני, ושמחה פשוטה.